ההתחלה

בשנת 1973, אני ובעלי ושתי בנותינו הקטנות הגענו לישראל. השארנו מאחור את וויניפג, המשתרעת בתוך מישורי הערבות השטוחים בלב קנדה, ואת וונקובר, השוכנת בין הרים נישאים לבין חופי האוקיינוס השקט. 

 

הגענו אל שמש מסנוורת, אל ארץ מדברית, ואל מגוון תרבותי מבלבל ושפה חדשה.המזרח התיכון קיבל אותנו במראות אקזוטיים, בטעמים מפתיעים וברעיונות שלא הכרנו.

​

היה לי צורך לתת צורה למה שראיתי וחוויתי. פניתי אל הצבע ואל האבן.הגענו לקיבוץ בעמק יזרעאל. התוודענו למקום ולמייסדים שהפכו אדמת טרשים לבית.

המסירות שלהם הפכה לנושא של העבודות שלי. בלי שום רקע בלימודי אמנות או ידע בתולדות האמנות, התחלתי לתעד את המסע שלי. הנופים שיצרתי נערמו בחיפזון, שכבה על גבי שכבה, כל שכבת צבע הפכה בסיס לזו שאחריה.

לבסוף קרעתי ניירות והדבקתי רצועה על רצועה כדי לתאר את יופיו של המקום הזה. הציורים והקולאז'ים שלי צויירו ביד בוטחת, משטחים גדולים, מופשטים או חצי־מופשטים.

ניסיתי לתת ביטוי למה שגיליתי.

ציירתי את האנשים, כשאני מתמקדת בגוף הנשי. בגוף האישה ראיתי משהו קדוש.
מעולם לא השתמשתי ועד היום אינני משתמשת בדוגמניות; הצורות הללו נובעות מהחיים שלי, ממה שאני יודעת, ממה שאני מוקירה. אני מאמינה שהנופים הם הרקע לדמויות. שם הן חיות, שם הן פורחות.

​

עם זאת

הסיפור שלי מתחיל הרבה קודם. כשהייתי בת שנה וחצי המשפחה שלי עברה מוויניפג לוונקובר, השוכנת בין הרים נשגבים, ועל קו החוף של האוקיינוס השקט. גרנו במרחק עשר דקות הליכה מחוף קיצילאנו, זה שמו של ראש שבט אינדיאני נכבד.
לאורך החוף היו מונחים בולי ארז ענקיים, שהובאו על דוברות מצפון לעיר כדי להפוך לטוטמים. הדמויות המפוסלות הללו ניצבו שם כשומרים על החוף.
הייתי ילדה קטנה והם היו עצומים.
נדהמתי מהבעות הפנים, מהגופים אדירי הממדים, ראש על גבי גוף ועליהם עוד ראשים, על פניהם הבעות טעונות, מסעירות. נקשרתי אל אנשי הטוטם. כרכתי את זרועותיי סביב העץ הסדוק, הדהוי מהשמש.

המשכתי לבקר את הטוטמים, למדתי על התרבות שלהם, על המסורות והתפילות שלהם.

​

שנים אחר כך, ב־1987, חברה צלמת הוזמנה לתעד את טקס גילוף הקאנו המסורתי של אחד השבטים הגדולים בקולומביה הבריטית. היא הזמינה אותי להצטרף.
נורמן טייט משבט מיסגא'אַ, אמן מהאומות הראשונות, אמן בעל מוניטין, נבחר למשימה המקודשת.

​

מרגע שבול העץ העצום הובא על גבי דוברה מן הצפון, צפיתי באמן המסיר לאט את הקליפה, נדהמת מרסיסי הארז הארומטיים המתעופפים לכל עבר. הכלים שטייט השתמש בהם, גם הם מעשה ידיו.

במשך שבוע ראיתי איך מגיחים לאט מתוך העץ ציפורים, חיות, זוחלים ודו־חיים, לצד סמלים מסורתיים.
נורמן הטביע בקאנו את ההיסטוריה של עמו.

​

כשאני ניגשת אל קנבס חדש או אל ערימה חדשה של אבנים, אני חושבת על המורים האינדיאנים הגדולים הללו. הם לימדו אותי לממש את חיי,  הם הורו לי לשרטט מיקומים, מהיכן הגעתי ולאן עליי ללכת.

​

כיום, כשאני מתבוננת לאחור במה שציירתי ופיסלתי במשך חמישים שנה, אני מבינה שאני מנסה להמשיך את התנועות והסימנים של אמני הגילוף האינדיאנים.
כשם שהם החיו את בולי הארז, כך אני יוצרת דמויות בבדים ובאבן.

האמנים הילידים הללו הכניסו אותי לעולם האמנות. הם כמו סימנו לי שגם אני יכולה ליצור, שאני יכולה להעניק צורה ודמות לחומר. הם היו המנטורים שלי.

​

אני עשויה משלוש תרבויות:

יהדות  מלידה, ציונות מתוך אמונה והמורשת הילדים הקנדים - זה המקום שבו גדלתי.
זוהי מורשת זוהרת שממנה אני לומדת וחיה.
מורשת שניזונה משלושה מקורות, שמכוונים אותי, ומראים לי לאן עלי ללכת.